Torah Study: Spelling It Out In Balak And White

(I’m leading services today, but here’s the dvar Torah I’m delivering this morning (and posted yesterday).)

THERE’S AN OLD SAYING: “IF you don’t look closely at every detail, you miss most of the jokes.” Although there are few obvious jokes in this week’s Torah portion, Balak, an admitted burlesque about a Jew-hating king and his bumbling wizard, we are missing one of the more interesting details.

In a classic Torah service, we divide the portion into seven pieces, or aliyot, each one framed by blessings. This gives us a different relationship to the text than if we just read the story straight through. Among other things, it gives us time to reflect; for the words to reach their mark; for repetitions and patterns to show us something new.

What we would notice this week, among other things, is that Bilaam is not so free an agent as he would like to believe. At the end of the second aliyah, after Bilaam the wizard has been summoned by Balak the king to curse the Jews, God appears to Bilaam in a dream: “If the men have come to summon you, arise and go with them. But only the thing that I shall speak to you — that shall you do.”

And he does, according to the next four aliyot. Balak is dismayed that Bilaam winds up blessing the Jews instead of cursing them. But Bilaam ends aliyah number three with, “Whatever word God puts in my mouth, that shall I speak.” After more blessings, aliyah number four ends, “Whatever Adonai puts in my mouth, that I must take heed to speak.” The fifth aliyah closes: “Whatever Adonai shall speak, that shall I do.” Finally, aliyah number six finishes with: “Whatever Adonai speaks, that shall I speak.”

(Now, it may be worthwhile to point out that the name of God used at the ends of aliyahs two or three — God speaking and Bilaam repeating — are the same in Hebrew: “Elohim,” which is traditionally identified with the divine aspect of justice and line-making. The next three use the four-letter Yod Heh Vav Heh, which we pronounce Hashem or Adonai and which symbolizes God’s merciful aspect. But I could neither invent nor discover any commentary addressing the why. So we’ll leave that for next year’s reading.)

Torah places a high value on words and language — indeed, by the Torah’s account, the very Universe was created from words. So here’s the question: What would it be like if we all had Bilaam’s restraint? That is, we could go where we wanted, but whenever we opened our mouths only God would come out? Maybe it would be like the world enjoined on us in this week’s haftarah, or complementary reading, from the prophet Micah. According to Micah,words don’t enter into it. “He has told you, o man, what is good, and what Adonai seeks from you: only to do justly, to love mercy, and walk humbly with your God.”

“Do justly” — Let our actions be fair and well-considered. “Love mercy” — Let our hearts judge favorably. “And walk humbly with your God” — embrace our place in the world, secure in the knowledge that we are already exactly where we need to be. Micah doesn’t mention “speaking.” But according to our Torah portion, God seems to have that already covered. May we all attain the capacity to listen, to do, to love and to walk wherever we’re called to go.

4 comments for “Torah Study: Spelling It Out In Balak And White

  1. 2011.07.14 at 0544

    I tried to right click it on Google, which purportedly translates it into English. At least it was entertaining. It translated שרי בלק as Black Cherry.

  2. 2011.07.13 at 1954

    You mention that you haven’t found an interpretation that addresses the various divine appellations used by Bilaam. Here’s one from Professor Yarchi at Bar Ilan as found here:
    http://www.biu.ac.il/jh/parasha/balak/yer.html

    The relevant passages follow.

    לאור מאפיינים אלה, אנסה לעקוב אחר מופעים של שמות הא-ל המפורטים בסיפור בלעם, ואצביע על שינוי משמעותם בעולמו של בלעם. בפרק כב:א-כא מופיע באופן עקיב השם “א-להים” בדו-משמעות. דהיינו, שאמנם הא-ל הישראלי מדבר אל בלעם, אבל בלעם מתייחס אליו כאל של אומות העולם. לעומת זאת כאשר מדבר בלעם הזוכה להתגלות ה’ הוא נוקט בשם ה’, [8] אך בדבריו: “כאשר ידבר ה’ אלי” (כב:ח), הוא עושה שימוש בשם ה’ לצורך העמדת פנים לעיני שרי בלק. הוא מבקש להראותם שהוא מתַקְשר עם ה’ ויש כאן ביטוי לגסות רוח שלו (העמק דבר, שם). גם כאשר בלעם או בלק משתמשים בשם “א-להים”, הם אינם מתכוונים לאלוקי ישראל, ואילו כאשר מופיע בסיפור שם הוויה (כמו הביטויים מלאך ה’) – הרי זה אלוקי ישראל.

    בסיפור האתון (כב:כב-לה) מתגלה הא-ל הישראלי לבלעם לראשונה. בפסוק כב: “ויחר אף א-להים כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה’ בדרך לשטן לו”, ה”אלהים” הוא הא-ל הישראלי, אף כי בלעם אינו מודע לכך שהוא עומד בדרכו. יש אירוניה בכך שהאתון ראתה לפני בלעם את הא-ל הישראלי, כי מולה נצב כל הזמן מלאך ה’ החוסם בעדה את הדרך, ואילו בלעם טחו עיניו מראות. רק אח’כ רואה בלעם את מלאך ה’, שליחו של הא-ל הישראלי: “ויגל ה’ את עיני בלעם וירא את מלאך ה’ נצב בדרך” (לא), [9] ואז הוא קד ומשתחווה למלאך ה’ כאות להכרה בנוכחותו. לאחר שהמלאך מוכיח את בלעם, אומר בלעם אל מלאך ה’: “חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נִצב לקראתי” (לד). כלומר, בלעם עבר שינוי והוא מבחין בין אלוהים לא ישראלי לבין הא-ל הישראלי שאת שליחו פגש עתה, ועובדה זו מצוינת בשם ההוויה – “מלאך ה'”. בהמשך אנו רואים את בלעם עצמו משתמש בשם זה.

    ברם, השינוי שמתחולל בבלעם בסוף פרשת האתון אינו מוחלט, כי בפגישתו עם בלק הוא אומר: “הדבר אשר ישים אלהים בפי אֹתו אדבר” (פס’ לח). כלומר, עדיין ‘אלהים’ לא ישראלי. רק בהמשך הולך בלעם לפגוש את ה’ (בשם הויה): “אולי יקרה ה’ לקראתי” (כג:ג). וכתוב: “וישם ה’ דבר בפי בלעם” (כג:ה). עדיין אין אנו יודעים אם בלעם אכן קולט שדבר ה’ בפיו. אבל בפסוק יב נראה שבלעם עבר שינוי נוסף, כאשר הוא אומר “הלֹא את אשר ישים ה’ בפי אֹתו אשמֹר לדבר”.

    אחרי שבלק בונה מזבח בשדה צופים ובלעם חוזר מלהתייחד עם ה’ שואל בלק בלעג ובבוז: “מה דִּבֶּר ה’?” (כג:יז). בלק קולט את השינוי שחל בשיח של בלעם – המַעֲבר מ”א-להים” לה’. ואז במשל הבא אחרי מעשה זה, בלעם שהבחין בלעג של בלק עונה לו: “לא איש א-ל ויכזב” (כג:יט), כאילו אומר לו: אלוהיך מכזב כמו כל איש, אבל הא-ל הזה, שהוא ה’ א-להי ישראל, אינו מכזב. ומכאן הוא הולך ומשתמש או בשם ה’, או בצירוף “ה’ א-להים” בתוספת כינויי גוף, והכוונה בכולם לקודש: “וירא בלעם כי טוב בעיני ה’ לברך את ישראל” (כד:א) ועוד. מאז הוא חדל להיות קוסם (“ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים”) והופך להיות נביא המתנבא ברוח “א-להים”: “וירא את ישראל שֹכן לשבטיו, ותהי עליו רוח א-להים” (כד:ב), וברוח זו הוא מנבא את אחרית הימים. במשל האחרון (כד:טז) הוא מדבר על “אמרי א-ל”; “דעת עליון” ועל “מחזה שדי”. מקבץ הביטויים הללו וריכוזם בפסוק אחד מעיד שאכן בלעם אינו מעמיד פנים, אלא חדור רוח אלוקים; הוא מקריב קרבנות כדי לרצות את א-להי ישראל. [10]

    הנה כי כן, מסע הייסורים של בלעם על כל תהפוכותיו, ההיתר ללכת עם שרי בלק, הכעס של ה’ על הליכתו עמם וסיפור האתון – כל אלו היוו “מסע חניכה” לבלעם כדי להפכו מקוסם לנביא, מבעל הכרה באלוהי העמים לבעל הכרה בה’ ומבעל רצון לקלל לבעל רצון לברך ב”רוח א-להים”.

    • 2011.07.14 at 0401

      Thank you! I’m working on my Hebrew, and this will give me a great opportunity.

Leave a Reply to Barzilai Cancel reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *